זה התחיל יום אחד לפני כשנה וחצי, כשישבתי על חוף הים. שנים אני יושבת בחוף הים. היום ההוא לא היה דומה לאף יום. לא לימים שהיו לפניו וגם לא לימים שבאו אחריו. ביום ההוא המלים פשוט קלחו אל הדף (תמיד יש אתי דפים לכתיבה), כמו מים שזורמים מצינור. לא הפרעתי להן. כל יום נכתב פרק. אף פעם לא ידעתי אם הפרק החדש ממשיך ברצף את הפרק שנכתב יום קודם. כשהכתיבה פורצת כך היא לא נשלטת וגם לא עוברת את המסננת הרגילה של המחשבה. רק כשהייתי מקלידה את הפרקים הבנתי שיש בהם רצף. מאד התרגשתי.

בסיפור הראשון על פְּרָאנָה נכתבו 17 פרקים קצרים. כל יום פרק. לארבעת הסיפורים האחרים יש אופי שונה. כמו הדמיון והשוני שבין הילדים שלי.

בכל ההגהות שעשיתי לקראת הוצאת הספר התרגשתי כאילו זאת הפעם הראשונה שאני קוראת את הטקסט. השארתי את הסיפורים כפי שהם נכתבו. היה לי חשוב להיצמד לאותנטיות שלהם. הם רק עברו עריכה לשונית.

בספר 5 סיפורים קצרים משולבים בציורים אינטואיטיביים ומתכון אחד ללחם. את הקשר למתכון תגלו בתוך הספר